קופסת הקרטון לכרטיסי התנחומים עדיין הייתה בידיי כשדניאל אמר, „זה מה שאבא אמר שתעשי.”
ריצ’רד הסתיר ממני במשך ארבעה חודשים את הוויכוח האחרון שלהם. עכשיו בני עמד בהלוויה של אביו בשמלה ורודה דהויה, והביט בי כשאני מארגנת את האבל של כולם.
עד תשע באותו בוקר כבר תיקנתי את האיות בכרטיס פרחים, מצאתי כיסא נוסף לבן דודו הקשיש של ריצ’רד, הזכרתי למנהל בית הלוויות שבעלי שנא מוזיקת עוגב, ועניתי שש פעמים על אותה שאלה בנוגע לאירוח שלאחר ההלוויה.
„טישה, תשבי,” אמרה אחותי.
„אני בסדר.”
„אמרת את זה כל הבוקר.”
„כי אני באמת בסדר.”
לא הייתי.
ריצ’רד שכב במרחק שלושה מטרים ממני בארון קבורה מעץ מלוטש, ובננו היחיד עדיין לא הגיע.
ריצ’רד נאבק בסרטן במשך אחד עשר חודשים. בשלושת החודשים האחרונים הוא בקושי הצליח להרים את כוס התה שלו בלי להשתמש בשתי ידיו.
דניאל היה אמור להיות לצידנו.
במקום זאת, ארבעה חודשים לפני שריצ’רד מת, חזרתי מבית המרקחת ומצאתי את תמונת החתונה שלנו מנופצת על רצפת המסדרון.
דניאל עמד לידה עם מזוודה, פניו רטובות מדמעות.
„אני לא מאמין שביקשת ממני לעשות את זה!”
ריצ’רד אחז בגב כיסא כדי להישאר יציב.
„אין לי ברירה אחרת.”
פניו של דניאל התכווצו מכאב.
„אז איבדת את הבן שלך!”
הוא יצא.
עד שהגעתי למדרכה, המכונית שלו כבר נעלמה.
כשחזרתי פנימה, ריצ’רד ישב על המדרגות.
„מה קרה?”
הוא הביט בתמונה השבורה.
„זה חייב להישאר ביני לבין דני.”
„הוא גם הבן שלי.”
„אני יודע.”
„אז תגיד לי.”
ריצ’רד עצם את עיניו.
„בבקשה, טישה. אל תשאלי אותי שום דבר.”
בארבעת החודשים הבאים דניאל עדיין ענה כשהתקשרתי, אבל כל שיחה הגיעה בסופו של דבר לאותו קיר.
„אמא, אני אוהב אותך. אבל אל תבקשי ממני לסלוח לאבא.”
שנאתי את ריצ’רד על כך שסירב להסביר.
שנאתי את דניאל על כך שעזב.
ובעיקר שנאתי את עצמי, כי בזמן ששני הגברים שאהבתי הרסו משהו ביניהם, לא היה לי מושג מה אני אמורה לתקן.
ולתַקן דברים היה בדרך כלל הדבר היחיד שידעתי לעשות.
ואז דלתות הקפלה נפתחו.
דניאל עמד שם.
במשך חצי שנייה ראיתי רק את הבן שלי.
ואז ראיתי מה הוא לובש.
ורוד.
לא חולצה.
לא חליפה מוזרה.
שמלה.
שמלה ורודה דהויה שנפלה בצורה מגושמת מתחת לברכיו, נמתחה על כתפיו ונראתה אפילו יותר מגוחכת מעל נעלי העור השחורות שלו.
לחישות עברו בחדר.
מישהו התנשם בתדהמה.
„דניאל.”
הוא הביט בי.
מיהרתי במורד המעבר.
„דני, מה אתה עושה?”
הוא לא ענה.
„למה אתה לבוש ככה בהלוויה של אביך?”
הוא הביט לרגע בארון הקבורה, ואז חלף על פניי.
ישירות אל ריצ’רד.
דניאל הניח את שתי ידיו על ארון הקבורה.
„אני מצטער, אבא. אני מצטער שלא באתי מוקדם יותר.”
הוא התכופף מעל הארון ובכה בחוסר אונים שלא ראיתי מאז שהיה ילד.
אף אחד כבר לא לחש.
עמדתי מאחוריו, המומה.
לא משנה מה משמעותה של השמלה, זו לא הייתה לעגנות.
אחרי הטקס אנשים הקיפו אותי.
„אני כל כך מצטערת, טישה.”
„ריצ’רד היה אדם טוב.”
„תתקשרי אם תצטרכי משהו.”
הודיתי לכולם, מצאתי מעיל שנעלם, אמרתי למקייטרינג היכן להניח את הקפה, ונשאתי אגרטל לכיוון חדר קבלת הפנים.
כדי לגלות מה קורה בהמשך, בדקו את התגובות למטה 👇👇👇
„טישה?”
אחותו של ריצ’רד החזיקה קופסה ריקה.
„איפה להניח את כרטיסי התנחומים האלה?”
„על השולחן ליד ספר האורחים. לא, רגע. אנשים ישפכו שם קפה. תני לי אותם.”
„אמא.”
דניאל עמד מאחוריה.
„תן לי חמש דקות, דני.”
פניו התרוקנו מהבעה.
„מה?”
„אני צריכה לסיים את זה.”
הוא הביט בקופסה שבזרועותיי.
ואז אמר בשקט, „זה מה שאבא אמר שתעשי.”
אצבעותיי התהדקו סביב הקרטון.
„מה אמרת?”
„אפשר ללכת למקום פרטי?”
משהו בפניו עצר אותי.
גיליתי מה קרה אחר כך.
מסרתי את הקופסה בחזרה.
„תניחי אותם איפה שהוא.”
דניאל הוביל אותי לחדר קטן מאחורי הקפלה.
ברגע שהדלת נסגרה, הצבעתי על השמלה.
„תתחיל להסביר.”
הוא הביט בעצמו.
„אני יודע איך זה נראה.”
„אני בספק גדול.”
צחוק קטן ואומלל נפלט מפיו.
ואז הוא הכניס את ידו לכיס.
„אמא, אבא רצה שיהיה לך משהו.”
הוא הוציא חפץ קטן עטוף בנייר משי לבן.
„הוא אמר שאת אמורה לקבל אותו אחרי שהוא ימות.”
בתוך העטיפה הייתה עגיל ורוד יחיד.
מתכת זולה.
אבן מזויפת אחת חסרה.
הוו שלו היה מעט עקום.
הכרתי אותו.
ידי נסגרה סביב גב הכיסא.
„לא.”
„מה?”
„מאיפה הוא השיג את זה?”
דניאל כרע מולי.
„הוא שמר אותו.”
דמעות מילאו את עיניי.
העגיל הזה נעלם לפני יותר משלושים שנה.
לפני דניאל.
לפני המשכנתאות.
לפני שתרופות הסרטן מילאו את דלפק המטבח שלנו.
הייתי בת עשרים ושלוש.
ריצ’רד ואני יצאנו אז יחד. לבשתי את השמלה הוורודה ההיא למסעדה קטנה וזולה, שבה בעל המקום הציע קינוח חינם לכל מי שיהיה אמיץ מספיק לרקוד כששיר ישן התנגן.
ריצ’רד סירב.
כמובן שאני קמתי.
רקדתי בין השולחנות בצורה גרועה כל כך, שזרים מחאו כפיים בזמן שריצ’רד הסתיר את פניו.
מאוחר יותר, בחוץ, הוא משך בשמלה שלי.
„הדבר הזה מסוכן.”
„השמלה?”
„האישה שבתוכה.”
צחקתי.
„מקנא כי ורוד נראה עליי יותר טוב מאשר עליך.”
אי שם בין המסעדה לבית איבדתי עגיל אחד.
לא חשבתי עליו במשך שנים.
דניאל התבונן בפניי.
„אבא סיפר לי על אותו לילה.”
הבטתי בבד הוורוד שהיה מתוח על ברכיו של בני.
„זו השמלה שלי.”
הוא הנהן.
„אבא מצא אותה בקופסה בעליית הגג.”
„למה?”
דניאל בלע רוק.
„על זה רבנו.”
הוא סיפר לי שלפני ארבעה חודשים ריצ’רד ביקש ממנו להוריד את הקופסה.
ואז ריצ’רד הוציא את השמלה.
„הוא שאל אותי מתי בפעם האחרונה עשית משהו רק כי רצית לעשות אותו.”
קולי כשל.
דניאל המשיך.
„אמרתי לו שאני לא יודע.”
„הוא התחיל לדבר על חופשות. הוא אמר שכל חופשה שאי פעם לקחנו הייתה במקום שהוא רצה לנסוע אליו, במקום שאני רציתי לנסוע אליו, או במקום שהתאים ללימודים.”
„משפחות מתפשרות,” אמרתי.
„אני יודע.”
„הוא היה חולה, דני. הוא היה רגיש.”
„אני מסכים. אבל אז הוא אמר שכל החיים שלך הפכו לרשימות.”
הבטתי בו.
„רשימות קניות. רשימות תרופות. דברים שהייתי צריך בקולג’. דברים שאבא היה צריך לטיפול. ימי הולדת. תורים.”
דניאל שפשף את פניו.
„הוא אמר שהוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה הוא שאל מה את רוצה בלי שכבר נתן לך אפשרויות לבחור מהן.”
עמדתי.
„אבא שלך גסס. הוא לא היה צריך לבלות את החודשים האחרונים שלו בהמצאת סיבות להרגיש אשם.”
„הוא לא ביקש ממני לגרום לו להרגיש טוב יותר.”
„אז מה הוא רצה?”
דניאל נשם עמוק.
„הוא רצה שאמסור לך את השמלה אחרי מותו.”
„זה הכול?”
„לא.”
עיניו התמלאו דמעות.
„הוא רצה שאוותר על העבודה החדשה שלי, אחזור לכאן אחרי שהוא ימות, ואוודא שלא תבלי את שארית חייך בטיפול בכולם חוץ מעצמך.”
נעצתי בו מבט.
„הוא ביקש ממך לוותר על העתיד שלך?”
„הוא רצה שאתקשר אלייך כל יום. שאוודא שאת אוכלת. שאבחר לאן תיסעי. שאחליט מתי כבר עזרת מספיק לאנשים אחרים.”
ברכיי פגעו בשטיח לפני שהבנתי שזזתי.
דניאל כרע לצדי.
„בגלל זה רבנו, אמא.”
הוא סיפר לי שריצ’רד היה משוכנע שאני אארגן את ההלוויה, אאכיל את כולם אחר כך, אענה לכל שיחת טלפון, אנקה את הבית, ואהפוך את עצמי לשימושית עד שאף אחד לא ישים לב שאני מתפרקת.
חשבתי על קופסת כרטיסי התנחומים שכמעט נשאתי מהחדר.
„אבל למה עזבת?” שאלתי.
„כי הוא כל הזמן אמר, ‘מישהו חייב לוודא שאמא שלך תהיה בסדר.’”
„ואתה?”
„אמרתי לו, ‘למה שלא תגיד את זה לאמא בעצמך?’”
דניאל הביט בי.
„הוא אמר שאת כבר נושאת מספיק.”
עצמתי את עיניי.
ריצ’רד אמר את המילים האלה מאות פעמים.
„אל תספר לאמא עדיין. היא כבר נושאת מספיק.”
„אני אטפל בזה. לטישה יש מספיק על הראש.”
„תן לה לישון. היא נושאת מספיק.”
פעם חשבתי שהמילים האלה הן אהבה.
אולי הן באמת היו.
אבל פתאום שמעתי בתוכן גם משהו אחר.
החלטה.
שהתקבלה בשבילי.
דניאל ניגב את לחיו.
„אמרתי לו שהוא עושה את זה שוב.”
„עושה מה?”
„מחליט מה את יכולה להתמודד איתו בלי לשאול אותך.”
הוא סיפר שריצ’רד כעס.
„הוא אמר שהוא גוסס ואין לו זמן להתווכח.”
„ואתה?”
„אמרתי לו שאם הוא כל כך רוצה שיהיו לך חיים משלך, הוא יכול להתחיל בכך שייתן לך לקבל החלטות משלך.”
ואז דניאל הביט בשמלה הוורודה.
„אז למה לבשת אותה?” שאלתי.
הוא משך בכתפיו באומללות.
„אחרי שאבא מת, כמעט לא באתי. ואז נזכרתי במה שהוא אמר שתעשי היום.”
„תארגני הכול. תנחמי את כולם. תוודאי שכולם אכלו.”
„הוא צדק.”
הוא משך במבוכה בחצאית הוורודה.
„חשבתי שיש דבר אחד שלא תוכלי לארגן את דרכך סביבו.”
למרות עצמי צחקתי.
„אתה נכנס להלוויה של אביך לבוש כמוני בגיל עשרים ושלוש?”
„בדיוק.”
הצחוק שלי התפרק לדמעות.
דניאל כרע לצדי.
„אני מצטער שנשארתי רחוק, אמא.”
„אני כועסת שעשית את זה. אבל אני מבינה למה.”
הוא הנהן.
ואז, בשקט רב, אמר, „ידעתי את כל הסיפורים של אבא.”
הוא הביט מטה.
„ידעתי את הסיסמאות שלך. לא ידעתי אם את עדיין רוקדת, אמא.”
כי אני הפכתי את זה לקל.
זכרתי ימי הולדת לפני שמישהו ביקש. תיקנתי בעיות לפני שמישהו שם לב אליהן. אמרתי „מה שאתה רוצה” כל כך הרבה פעמים, שבסופו של דבר אף אחד כבר לא היה צריך לתהות מה אני רוצה.
„לפעמים,” לחשתי, „היה קל יותר לעשות הכול בעצמי מאשר לגלות אם מישהו בכלל שם לב.”
דניאל לקח את ידי.
„את עדיין רוקדת?”
כמעט אמרתי שלא היה לי זמן.
במקום זאת חשבתי על זה.
„אני לא יודעת.”
הוא לא הציע שיעורים.
לא בנה תוכנית.
הוא רק אמר, „בסדר.”
באותו ערב, כלי האוכל מההלוויה כיסו את המטבח שלי.
באופן אוטומטי הושטתי יד אליהם.
ואז עצרתי.
„תשאיר אותם.”
דניאל הביט בי.
„הם יהיו מגעילים מחר.”
„אז מחר יכול להתלונן.”
הוא צחק.
כעבור זמן מה הוא פתח את אפליקציית המשלוחים.
„מה את רוצה לארוחת ערב?”
„מה שאתה—”
עצרתי.
הוא חיכה.
בלי הצעות.
בלי להציל אותי.
הבטתי בו.
„אוכל סיני.”
דניאל עיקם את פניו.
„אני שונא אוכל סיני.”
הרמתי גבה.
הוא נאנח.
„אוכל סיני, שיהיה.”
לראשונה, הכלים נשארו בכיור.
השמלה הוורודה נשארה במקום שבו יכולתי לראות אותה.
ודניאל התלונן על האגרול בזמן שאני אכלתי בדיוק את מה שאני רציתי.
