המיליונר ויקטור קנה דיוקן של עצמו בכמה מיליוני דולרים וערך ארוחת ערב מפוארת כדי להתפאר ברכישה היקרה בפני חבריו.
האורחים התפעלו מהציור בזה אחר זה:
— עבודה מדהימה.
— הצייר הצליח להעביר בצורה מושלמת את האופי שלך.
— בעוד כמה שנים הדיוקן הזה יהיה שווה אפילו יותר.
ויקטור חייך בסיפוק ונהנה מהמחמאות.
איש לא שם לב למנקה הצעירה קלרה, שאספה בשקט את הצלחות הריקות מהשולחן.
היא עבדה בבית הזה רק ארבעה חודשים. הכסף בקושי הספיק למחיה. בבית חיכתה לה סבתה הקשישה, שבימים האחרונים כמעט שלא אכלה דבר — רק לחם וקצת גבינה.
כשהארוחה הסתיימה וקלרה ראתה כמה אוכל נשאר, היא אזרה אומץ וניגשה לבעל הבית.
— סליחה… אפשר לקחת קצת אוכל הביתה?
ויקטור הביט בה בתדהמה.
— בשביל מה?
— בשביל סבתא שלי.
כמה מהאורחים הסתובבו לעברה.
ויקטור גיחך:
— אני משלם לך משכורת. זה לא מספיק?
קלרה השפילה את עיניה.
— זה מספיק. פשוט חשבתי שבכל מקרה יזרקו את האוכל הזה.
— אל תחשבי במקומי, — השיב ויקטור בקור.
קלרה לא אמרה דבר וחזרה לעבודתה.
אבל כשעברה ליד הדיוקן הענק, היא נעצרה שוב.
היא הסתכלה על הציור הזה כבר לא בפעם הראשונה. ובכל פעם הבחינה באותו הדבר.
הפרופורציות של הפנים היו מוזרות. העיניים נראו לא טבעיות, החיוך נראה זר, והאדם שבציור רק הזכיר במעט את ויקטור האמיתי.
קלרה נשארה ליד הציור קצת יותר מהרגיל.
— מה קרה? — הבחין בה ויקטור.
— כלום.
— את כבר כמה דקות מסתכלת על הדיוקן שלי. את לא אוהבת אותו?
קלרה רצתה לשתוק. אבל אז אמרה בשקט:
— אני חושבת שאפשר היה לצייר אותך הרבה יותר טוב.
דממה השתררה בחדר.
ואז האורחים פרצו בצחוק.
ויקטור צחק יחד עם כולם.
— באמת? ומי יצייר טוב יותר?
קלרה הביטה לו ישר בעיניים.
— אני.
הצחוק התגבר עוד יותר.
אחד האורחים מיד שלף את הטלפון שלו.
— רגע! את זה חייבים לצלם!
ויקטור הצביע על קלרה.
— את בכלל מבינה כמה הציור הזה עולה?
— לא.
— כמה מיליוני דולרים.
קלרה הביטה שוב בדיוקן.
— המחיר לא תמיד אומר שהדיוקן יצא דומה.
האורחים שוב צחקו.
אבל ויקטור החליט לפתע להפוך את הכול למשחק.
— טוב. תציירי אותי.
כדי לגלות מה קרה אחר כך, הציצו בתגובות למטה 👇👇👇
קלרה הביטה בו בהפתעה.
— עכשיו?
— עכשיו. יש לך חצי שעה. אם הציור שלך באמת יהיה טוב יותר, את לוקחת את כל האוכל שנשאר על השולחן. את יכולה אפילו לרוקן את המקרר.
מישהו מחא כפיים.
אחרים כבר כיוונו את הטלפונים שלהם לעבר הצעירה.
הביאו לקלרה דף נייר גדול ועיפרון פשוט.
היא התיישבה ליד השולחן.
ויקטור התיישב מולה וחייך בביטחון עצמי מופרז.
— הזמן מתחיל עכשיו.
בדקות הראשונות האורחים המשיכו להתבדח.
— אולי כדאי להביא לה כבר ספר צביעה?
— אל תפריעו לאמנית הגדולה!
קלרה לא ענתה.
היא הסתכלה רק על ויקטור.
על הנייר הופיעו הקווים הראשונים, כמעט בלתי נראים.
קווי המתאר של הראש.
קו האף.
העיניים.
השפתיים.
כעבור עשר דקות הצחוק נחלש.
כעבור עשרים דקות כמה מהאורחים כבר עמדו מאחורי הצעירה וניסו לראות את הציור.
אפילו האיש שצילם את כל מה שהתרחש בטלפון הוריד אותו באיטיות.
ויקטור הבחין בשינוי.
— מה יש שם?
איש לא ענה.
— נשארו שתי דקות, — אמר מישהו בשקט.
קלרה הוסיפה עוד כמה משיכות מהירות.
ואז הניחה את העיפרון על השולחן.
— סיימתי.
היא סובבה את הציור לעבר ויקטור.
החדר השתתק לחלוטין.
על הנייר היה הוא.
לא סתם אדם שנראה דומה.
זה היה ויקטור עצמו.
המבט המצומצם שלו.
הקמט הקל ליד השפתיים.
השיער שהחל להאפיר.
החיוך הבטוח בעצמו, המוכר כל כך.
היה נדמה שבעוד שנייה האיש המצויר יפתח את פיו וידבר.
האורחים העבירו את מבטם בשתיקה מהציור אל ויקטור ובחזרה.
ואז מישהו הביט בדיוקן היקר שהיה תלוי על הקיר.
ההבדל היה מדהים.
הדיוקן שעלה כמה מיליוני דולרים נראה לפתע קר וזר.
ואילו ציור העיפרון הפשוט נראה חי.
ויקטור כבר לא חייך.
— איפה למדת לצייר ככה? — שאל לבסוף.
קלרה שתקה לרגע.
— למדתי בבית ספר לאמנות. אחר כך התקבלתי לאקדמיה. אבל סבתא שלי חלתה, ונאלצתי להפסיק הכול ולצאת לעבוד.
ויקטור הביט שוב בציור.
עכשיו הוא הבין מדוע הצעירה התבוננה כל כך הרבה זמן בדיוקן שלו.
היא באמת ידעה מה היא רואה.
קלרה קמה בשקט מהשולחן.
— אני יכולה לקחת את האוכל?
ויקטור הנהן בשתיקה.
אבל כשהצעירה כבר עמדה ללכת, הוא לפתע עצר אותה:
— חכי.
קלרה הסתובבה.
ויקטור הביט שוב בציור שלה.
— ומה אם אגיד שאני רוצה שדווקא את תציירי את הדיוקן הבא שלי?
הפעם אף אחד מהאורחים לא צחק.
כי כולם כבר הבינו:
ייתכן שהרכישה היקרה ביותר של אותו ערב כלל לא הייתה הדיוקן שעליו ויקטור שילם מיליונים.
