אמי תמיד האמינה שאפשר ללמוד משהו על אדם לפי האופן שבו הוא מטפל בחצר שלו. לא באמצעות עיצוב גינות יקר או
בוקר רגיל אחד, יצאתי החוצה וקפאתי במקומי. המכונית של בעלי הייתה מכוסה כולה בהלבשה תחתונה של נשים.
סמכתי על חמותי, מרלן, בכל פעם שהיא לקחה עוד שקית עם הבגדים שלי כדי לתרום לצדקה. במשך כמעט שישה חודשים
במשך שנים חיפש יורש העצר אחר צעירה בעלת „רגליים מושלמות”, והכריח כל מועמדת לעבור מבחן מוזר.
קופסת הקרטון לכרטיסי התנחומים עדיין הייתה בידיי כשדניאל אמר, „זה מה שאבא אמר שתעשי.” ריצ’
הדלת ששינתה הכול “בעלי לא נמצא בפגישת עסקים. הוא במוטל, והחדר הושכר לשעתיים.“ המילים האלה
חשבתי שעזרה לנכדתי אלי לפנות את עליית הגג תסתכם באבק, קישוטים ישנים וכמה תמונות מביכות משנות העשרה שלי.
שמי דיאן. בני בן ה־19, טיילר, חזר הביתה אחרי שנת הלימודים הראשונה שלו בקולג’, ובמשך שבועות הוא
במשך חמש עשרה שנה שמרתי קופסה שמעולם לא רציתי לפתוח — כל הזמנה שהיא התעלמה ממנה, כל תמונה שהיא החזירה
האמת ששמרנו בסוד הציר התכווץ בעוצמה כזאת שהברכיים שלי כמעט קרסו אל קיר בית החולים. “תסתדרי לבד, ויויאן.